החלטה בתיק רע"א 7664/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.10.2013 (ע"א 45006-04-12, השופטים י' ענבר, י' שבח ו-ש' שוחט). בפסק דין זה נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 13.3.2012 (ת"א 44160-02-10, השופטת א' פרוסט-פרנקל).

רקע והליכים הקודמים

2.         המבקשת, שהיא אלמנתו של אריאל סטניצקי ז"ל (להלן: המנוח), נטלה במהלך שנות התשעים מספר הלוואות מהמשיב, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק), הן לבדה והן במשותף עם בעלה המנוח. אגב כך הם רכשו ביטוח חיים קבוצתי (להלן: הביטוח הקבוצתי) של חברת מגדל בע"מ (להלן: מגדל), כפי שנדרשו לעשות על-ידי הבנק, שנקבע בביטוח זה כמוטב. בפועל, סכום הביטוח במסגרת הביטוח הקבוצתי נפל מסך כל ההלוואות שנלקחו. כך, לאחר מות בעלה, נותרה המבקשת בעלת חוב לא מבוטל לבנק, לרבות חוב המובטח במשכנתה על דירת מגוריה, כמפורט להלן.

3.       ביום 4.4.1994 לקחה המבקשת (לבדה) הלוואה ראשונה מהבנק בסך 70,000 שקל (להלן: ההלוואה הראשונה). כחלק מתהליך לקיחת ההלוואה, ולבקשת הבנק, הצטרפה המבקשת לביטוח החיים הקבוצתי (להלן: הביטוח הקבוצתי) של מגדל לשם הבטחת החזר ההלוואה לבנק, שנקבע כמוטב. הביטוח הקבוצתי הועמד על סכום תקרה של 120,000 דולר והוא נועד לחול על כל ההלוואות שנוטל הלווה באותו בנק. ביום 13.9.1995 לקחה המבקשת (שוב לבדה) עוד הלוואה מהבנק בסך של 120,000 שקל (להלן: ההלוואה השנייה), ואף על הלוואה זו חל הביטוח קבוצתי. שתי הלוואות אלו, שלא נלקחו במתכונת של הלוואת משכנתה, אינן עומדות במרכז המחלוקת שעליה נסבה בקשת הערעור, אולם הן רלוונטיות לשאלת היקפו של הכיסוי הביטוחי, אשר נדונה בהמשך.

4.       ביום 24.8.1999 לקחו המבקשת והמנוח הלוואה משותפת בסך 628,000 שקל (להלן: ההלוואה השלישית) במתכונת של הלוואת משכנתה. הלוואה זו נועדה למימון רכישתו של בית בזיכרון יעקב, אשר גם שימש כבטוחה להשבת אותה הלוואה שלישית לבנק. הלוואה זו בוטחה אף היא באותו ביטוח קבוצתי. לטענת הבנק, כיוון שלא ניתן היה לאשר למבקשת ולמנוח את מלוא סכום ההלוואה שנדרש להם כנגד משכון זכויותיהם העתידיות בבית בזיכרון יעקב, הם פנו לבנק כבר למחרת ביום 25.8.1999 בבקשה לקבל עוד הלוואה משותפת בסך 222,000 שקל (להלן: ההלוואה הרביעית) אשר להבטחתה מושכן נכס אחר בבעלותה של המבקשת ברמת גן (להלן: הנכס ברמת גן). הלוואה זו גם כן בוטחה במסגרת הביטוח הקבוצתי. לצורך הדיון, יכונו ההלוואה השלישית וההלוואה הרביעית להלן יחדיו: הלוואת המשכנתה.

5.       כאמור, תקרת הכיסוי במסגרת הביטוח הקבוצתי, בהתייחס לכל ההלוואות שנוטל כל לווה באותו בנק, הייתה 120,000 דולר שבאותו מועד היו שווי ערך לכ-461,000 שקל. כיוון שגובהה של הלוואת המשכנתה (על שני חלקיה) עמד על 850,000 שקל, וזאת בנוסף להלוואות שהועמדו בעבר לטובת המבקשת לבדה ועמדו על סך מצטבר של 190,000 שקל, ניתן היה לבטח את המבקשת והמנוח במסגרת הביטוח הקבוצתי רק באופן חלקי. בהמשך לכך, בגין ההלוואה השלישית ערך הבנק למבקשת ולמנוח ביטוח בסך 239,000 שקל ובגין ההלוואה הרביעית הוא ערך ביטוח רק למנוח על מלוא סכום ההלוואה בסך 222,000 שקל.

6.       ביום 2.3.2003 נפטר המנוח. בעקבות זאת, המבקשת הגישה תביעה לבנק ולמגדל לקבלת תגמולי הביטוח הקבוצתי של המנוח ולפיכך לסילוקה של הלוואת המשכנתה שלקחו היא והמנוח.

7.       הבנק ומגדל דחו תחילה את הבקשה מכל וכל בטענה שהמנוח העלים מידע רפואי בעת שמילא את הצהרת הבריאות (בכל הנוגע ללחץ הדם הגבוה שסבל ממנו). בהמשך, הסכימה מגדל, לטענתה "לפנים משורת הדין", להעביר לבנק על חשבון חוב המשכנתה של המבקשת סך של 120,000 דולר בשקלים, סכום שלא היה בו די לכיסוי מלא של החוב. הבנק קיבל את הכספים ששולמו על ידי מגדל, וזיכה את המבקשת בגין החזר של חלק מהלוואת המשכנתה.

8.       לעומת זאת, עמדת המבקשת הייתה שהבנק היה צריך לזכותה מכל חוב המשכנתה, מאחר שהוטעתה על ידיו לחשוב שהביטוח הקבוצתי מכסה את כלל סכום ההלוואות. הבנק, מצידו טען כי הוא יידע את המבקשת ואת המנוח בעת החתימה על מסמכי ההלוואות כי הביטוח הקבוצתי מוגבל בסכומו וכי עובדה זו צוינה ברבים מן המסמכים הללו.

9.       ביום 25.2.2010, הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד הבנק. בתביעתה עתרה המבקשת לסעד הצהרתי שיקבע כי היא והמנוח ביטחו את הלוואת המשכנתה בביטוח חיים קבוצתי ללא הגבלה בסכום, וכן דרשה לחייב את הבנק לשלם לה 500,000 שקל (בהתאם לסכום שכבר שולם על ידה לשם החזר הלוואת המשכנתה לאחר מותו של המנוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ולסכום נוסף שנתבע בגין נזקיה של המבקשת). המבקשת הוסיפה וביקשה שבית המשפט ייתן צו מניעה זמני שבו יורה לבנק להפסיק את גביית תשלומי המשכנתה שנותרו.

10.     הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחתה כבר ביום 28.2.2010. בהמשך, ביום 9.11.2010, נמחקה תביעתה של המבקשת על הסף מחמת התיישנות, לאחר שבית משפט השלום דחה את טענתה שיכלה להגיש את תביעתה (כנגד הבנק ומגדל) רק בשנת 2003 כשהמנוח נפטר. בית משפט השלום קבע כי ממסמכי התביעה שהגישה המבקשת עולה כי ידעה שהיא והמנוח מבוטחים בביטוח חיים חלקי כבר בשנת 2001, ולכן כבר אז קמה עילת התביעה. המבקשת ערערה על כך לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורה ביום 25.10.2011 (ע"א 15239-12-10, השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ר' לבהר-שרון) והשיב את תביעתה לבית משפט השלום לצורך בחינת הטענות לגופן.

11.     בשלב זה, שבו נדונה תביעתה של המבקשת לגופה טענה המבקשת כי הבנק התרשל בגילוי של מלוא פרטי הביטוח וניצל את חוסר הניסיון שלה ושל המנוח. המבקשת טענה כי אילו הבנק היה מיידע אותה ואת המנוח כי הביטוח הקבוצתי שעשו הוא חלקי ודאי שהיו עושים ביטוח מלא. בהקשר זה, ציינה המבקשת כי דמי הביטוח החודשיים בגין ביטוח כזה אינם גבוהים, ולא כל שכן בהשוואה לסכום התשלום החודשי של המשכנתה (בסך 7,000 שקל), וכן שהיא והמנוח היו כבר מבוגרים בעת לקיחת המשכנתה. המבקשת עמדה על כך שאין זה הגיוני להניח שהיא והמנוח היו מקבלים על עצמם התחייבות שמשמעותה היא שהם כלל לא מבוטחים בגין מרבית ההלוואה השלישית. היא הוסיפה והצביעה על כך שעל-פי פרשנות הבנק, אילו הייתה היא נפטרת לפני בעלה התוצאה הייתה שסכום ההלוואה הרביעית לא היה מכוסה כלל, בשים לב להיקף התחייבויותיה במסגרת שתי ההלוואות הראשונות. לטענת המבקשת, היא והמנוח נדרשו לחתום על "ערימת מסמכים" מבלי שקראו והבינו אותם בטרם חתמו עליהם, ואילו פקידת הבנק שטיפלה בעניינם האיצה בהם להזדרז בכך כדי שהריבית לא תשתנה לרעתם. כך למשל, ציינה המבקשת כי הם הוחתמו על ידי פקידת הבנק על מסמכים שסתרו את המצב העובדתי לגבי הבעלות בנכסים ששועבדו (המנוח חתם על הצהרה לפיה הוא הבעלים של הנכס ברמת גן למרות שנכס זה היה בבעלות המבקשת לבדה). לבסוף, טענה המבקשת כי במסמכי הבנק עצמם נכתב כי הבנק לא יאשר הלוואה ללא ביטוח חיים מלא.

12.     מנגד, טען הבנק כי הוסבר מפורשות למבקשת ולמנוח כי הביטוח הקבוצתי של ההלוואה השלישית הוא חלקי (בשים לב להגבלת הסכום, כמו גם להלוואותיה הקודמות של המבקשת), ולראיה - המבקשת והמנוח חתמו על מסמכים שבהם הדבר מצוין במפורש. כך למשל, על טופס בקשת ההצטרפות לביטוח החיים בהלוואה השלישית צוין כי סכום ההלוואה הינו 628,000 שקל, ולצד זאת נכתב הסכום של 239,000 שקל במקום שנועד לכתיבת "סכום ההלוואה המקורי לצרכי ביטוח" (תוך מחיקת הסכום שהיה כתוב שם מלכתחילה). המבקשת והמנוח הוסיפו את חתימותיהם בצידו של שינוי זה ובתחתית העמוד. הבנק הוסיף וטען כי הגבלת הכיסוי הביטוחי עד לסך 120,000 דולר נכתבה גם בתמציות החשבון השנתיות שנשלחו אל המבקשת והמנוח מדי שנה.

13.     יש לציין, כי פקידת הבנק שהחתימה את המבקשת והמנוח לא אותרה על ידי הבנק לצורך מתן עדות שכן אינה עובדת בבנק עוד. בנסיבות אלה, הוגש כתצהיר עדות ראשית מטעם הבנק תצהירו של מר יקיר וייס (להלן:וייס) שהינו מורשה חתימה מטעם הבנק ומכיר את העובדות מתוקף תפקידו ומעיון במסמכי הבנק. וייס העיד אודות נוהל הבנק בעניין המידע שיש לספק ללקוח בעל פה ובכתב לגבי הגבלת ביטוח המשכנתה, וציין כי הבנק אכן דורש כתנאי להלוואה, שהלווה יערוך ביטוח חיים מלא, אך בהחלטת הגורמים המוסמכים בבנק ניתן לחרוג מדרישה זו.

14.     בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת וחייב אותה בתשלום הוצאות בסך של 15,000 שקל. בית משפט השלום קבע כי מהמסמכים שעליהם חתמו המבקשת ובעלה ומפרטיהם של תיקי ההלוואות עולה כי ההלוואה השלישית וההלוואה הרביעית הן שתי הלוואות נפרדות. בית משפט השלום עמד על כך שבמסמכים אשר נחתמו על ידי המבקשת והמנוח צוינה במפורש המגבלה על סכום הביטוח, וכן על כך שהמבקשת והמנוח חתמו לצד משפט זה ושמעדותו של וייס עלה כי נוהל העבודה חייב הסבר בעל פה ללקוחות על מגבלת הביטוח. בית המשפט השלום התייחס לכך שפקידת הבנק הרלוונטית לא אותרה, אך הוסיף כי יש להניח שגם אם הייתה מעידה לא הייתה זוכרת את פרטי האירוע ובפועל הייתה מעידה על בסיס הנוהל, שלגביו העיד גם וייס. בסופו של דבר, בית משפט השלום הגיע למסקנה שהמבקשת והמנוח ידעו על מה חתמו ודחה את טענת המבקשת באשר לכך שלא הוסבר לה על מה חתמה ולכך שהופעל עליה לחץ מצד פקידת הבנק. בית משפט השלום תמך את מסקנתו זו גם בכך שהמבקשת ציינה בעדותה כי בעת החתימה פקידת הבנק אמרה לה "משהו" על 120,000 דולר, אך היא הבינה שהדברים נאמרו בהקשר לתשלום מס הבולים.

15.     המבקשת ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה לאחר שסמך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום תוך שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, והוסיף למעלה מן הצורך כי ממצאים שונים תומכים במסקנה כי המבקשת והמנוח היו מודעים היטב למגבלת הכיסוי הביטוחי, ובכלל זה המסמכים הרבים שנחתמו על ידי המבקשת והמנוח ובהם צוינה מגבלת הביטוח ועדותה של המבקשת בעניין אזכורו של הסכום 120,000 דולר על ידי פקידת הבנק. כאמור, בסיכומו של דבר, הערעור נדחה והמבקשת חויבה בהוצאות בסך 10,000 שקל.

הטענות במסגרת בקשת רשות הערעור

16.       בקשת רשות הערעור שבפני, המכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה על ידי המבקשת עצמה, שאינה מיוצגת. לטענתה, יש מקום ליתן לה רשות ערעור לצורך תיקונו של עוול גדול שנגרם לה. המבקשת מצביעה על כך שמצבה האישי והכלכלי קשה, בהיותה אלמנה חולה ומבוגרת. במישור הכללי, ניתן להבין את הבקשה - הגם שלא נוסחה בשפה זו ממש - כמתמקדת בבעייתיות הכרוכה בהתמודדותו של הלקוח הקטן עם פעולות משמעותיות שהידע לגביהן מרוכז אצל הבנק כך שהלקוח פועל מתוך הסתמכות מלאה על הבנק. לטענתה, הבנק לא נתן לה ולבעלה המנוח מידע מספק על המגבלה הנוגעת להיקף הכיסוי הביטוחי או למשמעויותיו. המבקשת חוזרת על הטענה שעמדה ביסוד תביעתה כי אין זה הגיוני להניח שהיא ובעלה היו בוחרים בביטוח חלקי ולא בביטוח מלא, חרף הפער הלא משמעותי בעלויות ולנוכח הסיכון הגדול הכרוך בכך.

17.      לשיטת המבקשת, נפלו פגמים רבים בבירור תביעתה, ובכלל זה העובדה שהבנק לא העיד את פקידת הבנק שטיפלה בהחתמה על מסמכי ההלוואה בטענה שלא איתר אותה, הגם שלא עשה מאמצים משמעותיים לאיתורה. המבקשת מלינה על כך שבנסיבות אלה לא התקבלה גרסתה, הגם שזו לא נסתרה על-ידי גורם שהיה נוכח באירוע. היא מוסיפה כי העובדה שבמסמכים אשר עליהם חתם המנוח נכללו הצהרות לא נכונות (כדוגמת בעלותו לכאורה על הנכס ברמת גן) מלמדת אף היא על אי-ההקפדה בהחתמה על מסמכי ההלוואה. המבקשת טוענת עוד כי היא ביקשה להוסיף בבית המשפט המחוזי כראיה הקלטות שערכה בשיחה עם פקידי הבנק המוכיחות לטענתה כי גם כיום הבנק יוצר כלפי לקוחותיו מצג כאילו הביטוח מכסה את מלוא הסכום של הלוואת המשכנתה שהם מקבלים, גם כאשר אלה אינם פני הדברים. בקשתה זו נדחתה.